גם בזמן חז"ל והראשונים היו כמה מיני אתרוגים עם שינוים, שהרי מהתוספתא (תרומת פ"י הלכה ב) לענין אכילת חלקי אתרוג של תרומה לזרים, מוכח שלאתרוג יש גרעינים, וכן שלאתרוג יש זקיקי מיץ וכך היא לשון התוספתא: קליפי מלפפון אע"פ שאין בהן אוכל אסורין, קלפי אתרוג אסורין, גרעיני אתרוג מותרין, מעי אתרוג אסורין, מפני שהקיאות אוכלות אותן[1].
והנה באתרוג התימני, יש רק את בשר הפרי הלבן, קליפתו הירוקה וגרעיניו, ואין בנמצא חלק נוסף שניתן להגדירו כ'מעיו'. ורק בשאר האתרוגים יש את עיקר הפרי – בשרו הלבן, קליפתו הירוקה, וזקיקי המיץ שמכונים 'מעיו'. הרי שגם אתרוג זה המוחזק בכשרותו, יש בו שינוי מסויים בתבניתו מהנזכר בדברי חז"ל, ועם כל זאת אין שום סיבה לפקפק בכשרותו של אתרוג זה מחמת כן.
נזכיר גם בזאת שהאתרוג מעצם טבעו, מתפתח בצורות שונות, כפי שנזכר גם בדבריו של האגרונום המומחה, הרב גולדשמידט שליט"א (עיין מה שצטטנו מדבריו להלן בפרק ז), וכבר מצאנו בחז"ל (סוכה לו ע"ב): תניא, אמר רבי יוסי, מעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו, ופירש"י: על כתפו מרוב גודלו. עכ"ל. הרי לנו שפרי האתרוג יכול להגיע לגודל נפלא כזה עד שיהיו צריכים לישא אותו על הכתף מרוב גודלו.
ודרך אגב נציין עובדה פשוטה אבל לא כ"כ ידועה, דהנה בחז"ל משמע שהאתרוג הוא פרי הראוי לאכילה כמות שהוא (עיין מסכת עבודה זרה (עו ע"ב): כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא אייתו לקמייהו אתרוגא פסק אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא, פסק הב ליה למר יהודה), ואילו האתרוגים שבידינו אין רגילים להשתמש בהם לאכילה כמות שהם. הסיבה לכך היא, שכך הוא טבעו של האתרוג, שהוא מתקיים זמן רב על גבי האילן, וממשיך להתפתח ולהבשיל בזמן גידולו[2], עד שבשלב מסויים הוא הופך להיות ראוי לאכילה כמו שאר פירות העץ, אלא שהאתרוגים המגיעים לידינו נקטפים בטרם הגיעו להבשלה מלאה, וזו הסיבה שהם לא טעימים כלל שטרם הגיעו להבשלה ראויה. אולם האתרוגים אשר משאירים אותם על העץ אחר חג הסוכות במשך חודשי החורף, הרי הם מוסיפים וממשיכים לגדול ולהתפתח, עד שהם מבשילים ומצהיבים על גבי העץ. אתרוגים אלו, אכן רכים יותר, והם ראויים לאכילה כמות שהם, ומתוקים המה לחיך, ככל פרי בוסר שהגיע לכדי הבשלה מלאה והוא הופך להיות רך ומתוק וראוי לאכילה.
הדבר מבואר גם בספר תורת רבינו שמואל סלאנט זצ"ל (ח"א עמ' רח"צ), שהנצי"ב מוואלוזין שאל את הגר"ש סלנט, רבה של ירושלים, כאשר בזמנו היו נשלחים בשנת השמיטה אתרוגי א"י לחו"ל, והיה נצרך לדעת מתי הוא זמן הביעור, והשיב לו הגר"ש סלנט במכתבו בזה"ל: "ואשר שאל על זמן הביעור באתרוג, שאלתי ע"ז מיודעים היטב, והשיבונו כי אין דומה שנה לשנה, ותלוי בקרירות החורף, כי בעת הקרירות החזק נושרים עלי האתרוגים עם האתרוגים, וברוב השנים בחודש טבת או שבט מתחילים האתרוגים להיות נושרים מאילנותיהם ואז כלה לחיה, כי עד החודש ההוא דר האתרוג באילן, וגדול מאד עד קרוב לקישואים ודלועין גדולים, וטעמם משתנה לשבח כל מה שגדל יותר, ורק האתרוגים הנקחים למצוה בחג נראים כמו בוסר, עכ"ל. יש לציין, שגם תופעה זו היא תופעה פלאית ביותר שטבע הבורא בעולם הצומח, שכן אם היה הפרי ראוי לאכילה מראשית צמיחתו, היו בעלי החיים, ואף בני האדם, קוטפים אותו בראשית צמיחתו כביכורה בטרם קיץ, ובכך היו מונעים את צמיחתו המלאה, ואף מזיקים להמשך ההתפתחות התקנית של הצמח ופירותיו. תופעה זו, היא אחת מאין ספור תופעות שטבע הבורא יתברך להגן על הצמח מפני כל נזק או אבדן, בכדי שיוכלו הבריות ליהנות מפירות מועילים ומשובחים כלשון הברכה: וברא בו אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם, ועל זה נאמר: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית".
בנוסף, קיימים כהיום ממצאים ארכיאולוגיים רבים, בעיקר מטבעות מתקופת בית שני, שמופיע עליהם צורת אתרוג, ובכולם יש איזשהו שינוי מיוחד להם, יש שנראים זהים כמעט לאתרוגי 'חזו"א', ויש שנראים ממש כאתרוגי 'יאנעווע' ו'מרוקו'.
ולכך כותב המנחת יצחק (שם), דהא שכתב הרמב"ם שמסורת האתרוגים קיימת מזמן יהושע בן נון ועד היום, ברור שהרמב"ם שהיה חי בעצמו בעיר פאס במרוקו במשך תקופה מסוימת, התכוון גם לאתרוגי מרוקו וז"ל: "ובודאי בכלל מה שכתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, דראינו בלי ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה וכו' נתכוון לכלול גם אתרוגי מאראקא, שהרמב"ם היה גר בע"ת פס איזה זמן כדאיתא בתולדותיו" עכ"ל.
מסיבה זו, כשנתעורר אצל גדולי האחרונים ספק אודות כשרותם של אתרוגים בכמה מקומות כמו בקורפו ואיטליה, מעולם לא נסתפקו על עצם זיהוי האתרוג שהיה בהם שינוים כמבואר בפרק ז', שהיה ברור להם שכל הניטלים למצוה במקומות גידולם על פי מסורת חכמי ישראל איש מפי איש – אין בהם חשש שאולי אינו בכלל מין אתרוג כלל, ולא נסתפקו אלא מחשש שמא התערערה החזקה מחמת מעשה הרכבה.
[1]. הגרעינים שאין אוכלים אותם כלל מותר לזר לאוכלם, משא"כ המיץ נחשב כאוכל ואסור לזר משום דמקצת אנשים אוכלים אותן ע"י הדחק על ידי מי שסובלים מהקאות, כן פירש החסדי דוד.
[2]. עיין תוס' סוכה (לט ע"ב-מ ע"א ד"ה ולשביעית) ז"ל: ושמא אתרוג חלוק משאר פירות, לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדל בכל שנה ושנה כו', עכ"ל עיי"ש.
כל הזכויות שמורות ל"בענעדיקט אתרוגים" אין להעתיק או לשכפל כל תוכן וחומר מאתר זה.
אפיון ובניה: KAMINER DIGITAL | עיצוב: Eti Bercovitch | הצהרת נגישות