והנה יש מגדולי האחרונים שנקטו שיש להכשיר את כל אותם האתרוגים שנפל מהם הפיטם בדרך הטבע, ולא רק את אותם האתרוגים שנפל מהם הפיטם בעודם בקטנותם, אלא גם באופן שנפל הפיטם בשלב מאוחר, זאת מאחר שנפל באופן טבעי ולא נשבר. וכפי שכותב הרה"ג ר' מיכל שטרן שליט"א בספרו 'כשרות ארבעת המינים' (עמ' כ"ז) בשמו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: "אך דודי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שליט"א (זצ"ל) אמר לי להכשיר כל סוגי הפיטם שנפלו בעודו על העץ, באם סיבת נפילתו מכח תכונתו הטבעית, ואין נ"מ באיזה שלב נפל, מפני שכן דרכן של אתרוגים", עיי"ש (ויש לציין כי יש אומרים שכך היא גם דעתו של מרן החזון איש זצ"ל).
והנה ה'שבט הלוי' (שם) כתב לבאר שיטה זו, עפ"י יסודו של החתם סופר שכל דבר שבדרך הטבע עתיד לעמוד על אופן מסויים, דנים את הדבר כבר מתחילתו כפי מצבו שבסוף, ולכן בכה"ג שבדרך הטבע הוא שהפיטם ינשור, בזה כבר מתחילה חשיב כלא היה להם פיטם מעולם, וז"ל השבט הלוי:
איברא יש לי ללמד זכות על המקילים בזה, עפ"י דברי החם סופר, דהא דפליגי ר"ש ורבנן בעלמא בדין כל העומד לזרוק ולשרוף וכיו"ב, ואין הלכה כר"ש לרוב השיטות ולא אמרינן כנעשה מעיקרא, זה דוקא בדבר שאין בטבע כך שיעשה אח"כ, אבל דבר העומד להיות כך בטבע דומה לכל העתיד לטרוף כטרוף דאמרינן כבר השתא טריפה היא, משום דאמרינן שכבר הוחל המכה שסוער והולך עד שעתיד להטריף, ומשום זה כתב החתם סופר (שם) לענין דיו אעפ"י שעכשיו שחור אם מתחילה נעשה הדיו באופן כזה שיהיה אח"כ אדום כאלו היא כבר אדום, לא מפני העתיד אלא שכבר היא כן שאינו מחוסר שום מעשה ע"כ, יע"ש.
פיטם זה כשאר פסולת הפרי וכל מיני קליפות הגדלים בתחילת פריחת הפרי ונופלים עד סוף גדולם, ובאופן כזה מעולם לא היה פיטמא חלק של גוף האתרוג עד שנדון על חסרונו משום פסול חסרון לחד דעה או משום הדר לחד דעה, ואפילו בלי הקדמה הנ"ל מהחת"ס אשר סמכו עליו גדולי הוראה בזה בכמה מקומו(ת) כידוע, י"ל כנ"ל וזה נקרא לא היה לו פיטמא מעולם דלענין זה לא היה לו פיטמא באמת.
אולם גם בסברא זו עדיין לא נחה דעתו של הקנה בושם (שם), שכן לכאורה יש לחלק בין הנידונים, דהחתם סופר איירי לגבי דיו וכדומה, שטבעו של הדיו להיות אדום בסוף, ולכן מהתחלה חשיב כמציאותו בסוף, משא"כ בנד"ד אי אפשר לו מר שזה טבעו של האילן שהפיטם יפול, שהרי באותו אילן גדלים אתרוגים עם פיטמות ולפעמים הם הרוב, ומעתה איך שייך לומר שזה טבעו בכך, ועל כרחך שאותם האתרוגים שנופל בהם הפיטמות הרי זה מחמת חולשתם, ופטמותיהם נושרות מחמת ריעותא. ובר מן דין, שברהיטת כל הלשונות הראשונים קשה לבאר הכי. וכן שהשבט הלוי עצמו כתב שלפום רהיטת דברי הראשונים המשמעות היא כפשוטו, ולא כתב כן אלא בכדי ללמד זכות על המקילים בזה[1].
[1]. אולם יש לציין שמדברי המשנה ברורה שפיר משמע שנקט כהני אחרונים, שכתב (שם ס"ק ל"ב) שמה שאינו פסול כמו ששנינו במשנה ניטלה פיטמתו פסול, הוא "כיון שכך היא בריתן וזהו דרך גדולן, אין לכנותם בשם חסרים או שאינן הדר". ומשמע מדבריו דההכשר באין לו פיטם אינו משום דלא היה לו פיטם מעולם, אלא משום דכך הוא דרך גידולם וטבעם ולכן אין זה נחשב לקלקול. ולדבריו, מסתברא דאין לחלק מתי נשר מהאתרוג, ואף כשגדל בו פיטם ונפל לאחר שהאתרוג נעשה פרי, מ"מ כל שנפל מעצמו בדרך גידולו ולא מחמת מכה או קלקול אין זה בכלל הפסול דניטלה פיטמתו.
וכן משמע מדברי שבלי הלקט (סי' שסא), שכתב וז"ל: "עוד אני אומר, דדוקא באתרוגים שאין דרכן בכך להתייבש וליפול הפרח שלהן בחוטמן פסולין אם ניטלה הפיטמא, אבל באתרוגים שדרכן בכך כשרין לדברי הכל ולא חסר הוא". עכ"ל. הרי משמע מלשונו שהגדר הוא האם נשר כדרכו ולא שלא היה לו פיטום מעולם, אולם כאמור מדברי שאר הראשונים הפשטות נראה שהדבר תלוי במה שלא היה להם פיטמא מעולם.
כל הזכויות שמורות ל"בענעדיקט אתרוגים" אין להעתיק או לשכפל כל תוכן וחומר מאתר זה.
אפיון ובניה: KAMINER DIGITAL | עיצוב: Eti Bercovitch | הצהרת נגישות