לאחר גירוש ספרד בשנת רנ”ב, פנו רבים מיהודי ספרד למרוקו השוכנת מולה מעבר לים התיכון. גל המהגרים הגדול התיישב בכפרים ובעיירות בצפון מערב המדינה, וגם בדרומה, בחבל הארץ בו התרכז עיקר מושבם של בני מרוקו הוותיקים.
הבדלים שונים בין המהגרים לוותיקים, הן בענייני הלכה הן בעניינים אחרים, הביאו לכך שהם הפכו למעין קבוצה נפרדת בתוך גולת מרוקו, וברבות הזמן קיבלו את התואר ‘המגורשים’, בעוד הוותיקים שהתגוררו באזור מאות שנים זוכים לתואר ‘תושבים’.
הגאון רבי חיים גאגין מילידי מרוקו היה, ובשנות שחרותו גלה למקום תורה בישיבות המצוינות אשר בגולת ספרד המפוארת, בזמן הגירוש שב עם המגורשים לפאס, שם הרביץ תורה בקהילת ה’תושבים’. בספרו ‘עץ חיים’ אשר כתב בעקבות פולמוס שהתגלע בין ‘המגורשים’ ל’תושבים’ כדלהלן, מתאר רבי חיים את ההשתקמות המהירה והמופלאה של ‘המגורשים’ במרוקו: “ואחר זמן מה, בחמלת ה’ על עמו, חזר וריחם משנת ירח”ם [-רנ”ח] והלאה, בירכנו ה’, עד שבנינו בתים ועליות מרווחות, ובירכנו השם ית’ בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה, ומעוטרים בכסף, עד שיצא טבעו של המלאח בכל ארץ ישמעאל מהיום הזה”.
נמצאנו למדים מתוך עדותו, כי שש שנים בלבד הספיקו ל’מגורשים’ להפוך מפליטים מחוסרי כל, לקהילה מאורגנת ומבוססת, ועסוקה בלימוד התורה. בזכרם את מסורתם המפוארת, בקשו ‘המגורשים’ להמשיך ולנהוג לפיה גם במקום יישובם החדש, ועל כן נמנעו מלקבל על עצמם את מנהגי ‘התושבים’ היהודים הוותיקים.
אחת המחלוקות שהיו בין ‘התושבים’ ל’מגורשים’, מוזכרת ב’פרי תואר’ (סי’ לט ס”ק לט) לרבינו בעל ‘אור החיים’ הק’ זי”ע, בסוגית ‘נפיחת הריאה’, ויכוח זה עורר בשעתו פולמוס נרחב בין המחמירים למצדדים להקל.
השאלה הייתה, האם להתיר בהמה שנמצאה סירכה בריאתה על ידי בדיקת הריאה בנפיחה. ‘התושבים’ נהגו להחמיר בנידון זה, אך ‘המגורשים’ המשיכו במנהגם להתיר בנפיחה – על פי הוראת רבם הגאון רבי משה בן חליואה. בתחילה היתר זה לא קומם את ‘התושבים’, אך לימים החל מנהג ‘המגורשים’ להתפשט גם אצל בני ‘התושבים’, שהיו מהם שהתירו בנפיחה. בשנת ר”ס ביקר בפאס רבי שלום בן מסנות מתוניס השכנה, וכשראה את מנהג היתר הנפיחה הולך ומתרחב, הוכיח קשות את ‘התושבים’ על כך שמזלזלים הם במנהג אבותיהם שאסרו זאת, ונכנעו למנהג החדש – “ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי, ועבר במצרים ובאשכנז לפי שהיה סוחר, ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הרע הזה, ודרש לתושבים והוכיחם שעברו ברית וחלפו חוק” – לשון רבי חיים גאגין בספרו ‘עץ חיים’ אשר הוקדש כולו לבירור מחלוקת זו.
בעקבות כך התעוררה מחלוקת גדולה בין רבני שתי העדות, מחלוקת שנמשכה כארבעים שנה. תחילתה כאמור בשנת ר”ס, אך גם בשנות רפ”ו – רצ”ה – בימיו של הגאון רבי חיים גאגין זצ”ל שעמד בראש ‘התושבים’ – לא שקטו הדי הפולמוס.
האור החיים הק’ שעסק בסוגיה ובירר את יסודות ההלכה, מביא את הפולמוס הגדול, וכלשונו: “כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים”, ומכריע כרבי חיים גאגין זצ”ל להחמיר כפי שנהגו במרוקו מקדמת דנא. יש לציין כי לאחר שמביא את שיטתם של חכמי ספרד, מזכיר האור החיים הק’ את “רבני ישראל המגורשים מקשטילייא”, ומזכיר בדבריו “אשר אנו מבני בניהם”.
ההפרדה בין מנהגי ‘המגורשים’ ו’התושבים’ הלכה ונעלמה עם הזמן, עד שאחרי כמה דורות לא נותר לה כמעט זכר. בעיר פאס בה התנהלה לראשונה אותה מחלוקת גדולה, האיחוד היה מלא. אולם, עדיין בדבר אחד נשמר עד ימינו זכר לאותם שני מחנות, והוא קיומו של בית הכנסת ‘צלאת אל-פאסיין’, כלומר בית הכנסת של בני פאס, בו נשתמרו סדרי התפילה של ‘התושבים’, והיו מתפללים בסידור ‘אהבת הקדמונים’, שהנציח את מנהגי ‘התושבים’ לדורות הבאים.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת יומא (כח ע”ב):
אמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר: “לך ואספת את זקני ישראל”, היו במדבר – ישיבה עמהם, שנאמר: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ואברהם זקן בא בימים”, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ויהי כי זקן יצחק”, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ועיני ישראל כבדו מזקן”. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו”.
בכל מקומות מושבותיהם של אבותינו, למרות התמורות הרבות שחלפו עליהם – הגזירות הנדודים והמסעות, לא פסקה ישיבה מהם. הלשון ‘לא פסקה’, משמעותה – אפילו לא ליום אחד, לומדים היו את התורה, ומלמדים אותה לאחרים, ולא הרפו ידיהם מדבר ה’, אשר יקום לעולם בכל עת ובכל מצב.
בין הגלויות שעברו בני אומתינו הק’, היו לצערנו מקומות מסוימים שפסקה מהם הישיבה, מחמת ההצקות שגרמו להם שכניהם הגויים, גירושים וגזירות שונות, שלא הותירו בידם ברירה אלא לנדוד למקומות אחרים. אמנם מהם עצמם לא פסקה ישיבה, ובכל מקום פתחו בתי תלמוד ולמדו ולימדו תורה, כמאמר הכתוב: “כי לא תשכח מפי זרעו”.
אך בגולת ישראל אשר בארץ מרוקו, מאז החל בה היישוב היהודי, הביטוי ‘לא פסקה ישיבה מהם’ נתקיים כפשוטו ממש. דור אחר דור במשך אלפי שנים, התגוררו יהודים יראים ושלמים בעריה וכפריה של מרוקו, הקימו בה דורות של גדולי תורה ויראה, וקיימו מצוותיו של מקום באהבה, ביראה ובחיבוב מצוה, ללא כל שינוי, כפי המסורת שקבלו מאבותיהם ומאבות אבותיהם – כמאמר הכתוב (תהלים קמד, ד): “דור לדור ישבח מעשיך”.
כל הזכויות שמורות ל"בענעדיקט אתרוגים" אין להעתיק או לשכפל כל תוכן וחומר מאתר זה.
אפיון ובניה: KAMINER DIGITAL | עיצוב: Eti Bercovitch | הצהרת נגישות