עלילת הדם באי קורפו וההשלכות על סחר האתרוגים

עלילת הדם באי קורפו וההשלכות על סחר האתרוגים

בשנת תרנ”א החריף החרם האוסר לברך על אתרוגי קורפו, זאת עקב עלילת דם שהעלילו גויי המדינה על היהודים היושבים באי קורפו.

היה זה כאשר ראו הסוחרים היוונים, שבעקבות החרם עלולים הם לאבד את הבכורה בשיווק אתרוגי קורפו ליהודים, החליטו לעשות מעשה כפעולת נקם ואיום. בערב פסח באותה התקופה כאשר החרם צבר תאוצה, רקמו עלילת דם נפשעת נגד יהודי המקום: בחצר של אחד היהודים נמצא שק ובתוכו גופה של נערה, שלטענת הנוצרים – שהגיעה בעקבות הסתה של מגדלי האתרוגים הנכרים – נרצחה על ידי היהודים, כדי להשתמש בדמה לאפיית המצות. לאחר מציאת הגופה יצאו הגויים לרחובות לעשות שפטים ביהודי האי. למעלה ממאה מבני אחינו הי”ד נטבחו בחוצות, מאות נפצעו, ובתי כנסת ותלמודי תורה עלו באש. זו היתה תגובתם של גויי האי קורפו, לאחר שהפסיקו היהודים לרכוש מהם אתרוגים.

בעקבות כך, נמנו וגמרו גדולי הפוסקים מיד לאחר חג הפסח באותה השנה, שיש לצאת בחרם גמור כנגד אתרוגים אלו שכונו ‘אתרוגי הדמים’, שלא יבואו יותר בקהל ישראל. מני אז לא השתמשו יותר יהודי ארצות אשכנז באתרוגי קורפו. כשהרשעים ימ”ש ראו שאין יהודי שמוכן לברך על האתרוג שלהם, הפסיקו לגדל אתרוגים לחלוטין, ובכך תמה פרשיית אתרוגי קורפו.

עלילה זו מוזכרת בשו”ת ‘אפרקסתא דעניא’, להגאון רבי דוד שפערבער זצ”ל מבראשוב (ח”ב סי קג):

ועוד, וכי זוטר בעינינו מה דכבר צווחו הגדלים והצדיקים בשנת תרנ”א, לאסור אתרוגי יון מטעם דדמים רבים נשפכו על ארץ הטמאה… ובאמת לא ירדתי לסוף דעתן של כמה יראי השם הבוחרים באתרוגי יוון למצותם מה ראו על ככה, ואולי היטיב אשר כתב רב גדול בתורה ויראה במליצת לשונו: “שהם מדקדקים כחוט השערה על בלאטפלעק ואינם מקפידים על בלוטפלעק (=כתם-דם).

וכך מתואר בקובץ ‘תורה מציון’^[1] (שנת שמינית סי’ ד ירושלים תרס”ב):

בשנה הזאת, כאשר הגיעה לארצנו השמועה הנוראה והאיומה אודות הנבלה הרבה הנעשתה לאחינו בקורפו, ארץ האתרוגים, כי קמו עליהם עדת מרעים, פוחזים וריקים והעלילו על אחינו עלילות ברשע את עלילת דם הנתעבה והנאלחה, והאספסוף הפרוע לשמצה הרס וגזל, עשק וחמס והחריב את כל בתי אחינו והציגום ככלי ריק, ומלבד כל רכושם אשר היו לבז ולמשסה לא נקו גם בנפשותיהם, כי הרגו ולא חמלו, ודמי אחינו היקרים נשפכו כמים בחוצות קורפו, אז התעוררו כל גאוני הדור, צדיקנו וקדושנו, ראשי העם מנהיגנו ופרנסנו, וכולם הסכימו בדעה אחת דעת תורה ויראת שמים, לעמוד בפרץ ולאסור איסור עולם את פרי קורפו, אשר נמצא עליו חשש מורכב עוד מלפנים, ובדברים חוצבים להבות אש יצאו להזהיר את עם ד’ לבל יתגאל כפיו בלמוני קורפו, כי כל המברך עליהם מברך ברכה לבטלה, פיגול הוא לא ירצה, מתועב ומגואל בדמי אחינו אשר שפכו דמם כמים בחוצות קורפו, ויזבלו בדמיהם את גנותיהם ומדמם פרים נמצא.

^[1]_{. י”ל בירושלים בין השנים תרמ”ז-תרס”ה.}