לעיל הובאו דברי התוספתא (תרומות פ"י הלכה ב), לענין אכילת חלקי אתרוג של תרומה לזרים: "קליפי מלפפון אע"פ שאין בהן אוכל אסורין, קליפי אתרוג אסורין, גרעיני אתרוג מותרין, מעי אתרוג אסורין, מפני שהקיאות אוכלות אותן" (דהיינו, שהמיץ נחשב כ'אוכל' ואסור לזרים, משום דקצת אנשים אוכלים אותן ע"י הדחק).
מתבאר אם כן מדברי התוספתא, שהאתרוגים יש בהם מיץ. ובטעם המיץ יש הבדלים בין זני האתרוגים ומקום גידולם, שהאתרוגים שבארץ ישראל הם בעלי מיץ חמוץ, וכמבואר בשו"ת האלשיך (סי' קי) וז"ל: "השתא הכא שנת ה' שמ"ו בעיר אלקינו צפת וכו' שהורכב יחור של אתרוג בלימון שמוציא היחור ההוא דוגמת אתרוג, ואין הפרש אלא שהחמוץ שבתוכו מרובה משא"כ לאתרוג בלתי מורכב שהחמוץ מועט והקליפה שעליו עבה מאד". עכ"ל. ומדבריו משמע שהאתרוג הגדל בארץ הקודש הוא בעל מיץ חמוץ, וכן הוא בזנים נוספים רבים.
מאידך, האתרוגים שבבבל היו בעלי מיץ מתוק ולא חמוץ, כמבואר מדברי ה'בן איש חי' בתשובתו שנדפסה בשו"ת 'זבחי צדק' למהר"ע סומך (סי' לז): "אם בזה שאתרוגים שלנו הם מתוקים"[1]. עכ"ל.
אתרוגי מרוקו אף הם מתאפיינים במיץ מתוק, וגאוני מרוקו מצאו בזה מעליותא כי בכך הם שונים מהלימון שהמיץ שבתוכו חמוץ. יתירה מכך, יש שרצו מחמת כן לפקפק על אתרוגים עם מיץ חמוץ שמא מורכבים הם, כפי שכותב הגאון רבי אברהם קורייאט[2] בתשובה בשנת תקס"ו (שו"ת זכות אבות סי' כה), לפסול אתרוג שהמיץ שלו הוא חמוץ, כיון שהאתרוגים הכשרים שבקבלה במרוקו – הם מתוקים, וזה לשונו: "ובר מן דין בנידון דידן נ"ל לפסול מטעם אחר, והוא ממה שנמצא המיץ שלו חמוץ. וזה אות ומופת חותך לענ"ד, שהוא מורכב מהלימוני שהוא חמוץ, שהרי קלט טעמו, שמעולם לא נשמע שמיץ האתרוג חמוץ, ואדרבה הוא יותר מתוק מהלימוני המתוק, ובעיני יפלא אם יש מי שמכחיש בדבר הזה". עכ"ל. ועיי"ש. והגאון רבי רפאל אלעזר בן טובו[3] הביא את כל דבריו ככתבם וכלשונם בספרו 'פקודת אלעזר' (סי' תרמט ס"ה).
מכל מקום, הסכמת הפוסקים היא כמו שכתב בספר 'הגיד מרדכי' (סי יג), דלאחר שנודע לנו שאתרוגי ארץ ישראל חמוצים הם כמשמעות שו"ת אלשיך, הרי בודאי צדקו שניהם יחדיו ושניהם כשרים הם. אלא שנסתפק לומר, דעכ"פ צריך להיות נאמן למקורו, היינו שנשאר בתכונתו כמו שהיה מתחילה – חמוץ או מתוק, ואם נשתנה לאחר מכן, אז יש לחקור על מקור השינוי, עיי"ש.
וכן עיין בספר כף החיים (סי' תרמ"ט ס"ק קמ"ג) שכתב בזה"ל: "ובענין האתרוגים החמוצים דהיינו שהמיץ שלהם חמוץ, לא יש חשש בזה משום מורכב, ולא משום שאינו מין אתרוג, דיש מין אתרוג חמוץ ויש מין אתרוג מתוק, כדמוכח בגמ' שבת דף ק"ט ע"ב שכתב לייתי אתרוגא חליתא ופירש"י מתוק, ואם כל האתרוגים מתוקים למה ליה לומר אתרוגא חליתא יאמר סתמא, אלא מוכרח שיש מתוקים ויש חמוצים, כמ"ש בתשובה בספה"ק באר מים חיים יעו"ש, וכ"כ הרוח חיים אות ד' בשם כמה פוסקים, יעו"ש". עכ"ל.
אגב יש להעיר, שהשינוי בטעם מיץ האתרוג, הוא דבר שניתן להבחין בגוף עץ האתרוג ובגרעיניו, כי האתרוגים 'החמוצים' – לבלוב הפרח שלהם הוא בגוון וורוד אדמדם, וכן הוא הגוון בקליפה הפנימית של הגרעינים. מאידך, האתרוגים בעלי המיץ המתוק – הפרחים שלהם לבנים בלי שום גוון וורוד או אדמדם אפילו מבחוץ, וכן הגרעינים הם לבנים ללא גוון נוסף.
[1]. גם בספרו 'בן איש חי' (שנה א פר' ראה אות יא) כתב: "ופה עירנו יע"א האתרוג הוא מתוק אך אינו מצוי הרבה כי אם מעט".
[2]. תשובה זו נכתבה בעיר ליוורנו שבאיטליא ששם שחל"ח בשנת תקס"ו. ספרו 'זכות אבות' ראה אור הדפוס בעיר פיזא בשנת תקע"ב.
[3]. החכם לבני המערב בירושלים ת"ו. ספרו ראה אור הדפוס בירושלים בשנת תרמ"ז.
כל הזכויות שמורות ל"בענעדיקט אתרוגים" אין להעתיק או לשכפל כל תוכן וחומר מאתר זה.
אפיון ובניה: KAMINER DIGITAL | עיצוב: Eti Bercovitch | הצהרת נגישות