סימן נוסף לטיבותא – הקיים באתרוגי מרוקו, הוא הימצאותו של פיטם עבה וחזק ברוב רובם של האתרוגים, באופן טבעי וללא טיפולים משמרים וללא ריסוסים ביולוגים וכימיים, מה שלא מצוי כלל בשאר הזנים המיוחסים. שכן בעוד שבתחילת הצמיחה כל האתרוגים גדלים עם פיטם מצד ההכרח הטבעי של הפריחה, עם כל זאת, בהמשך שלבי הגדילה הפיטם מתייבש ונושר, דבר שמתרחש באחוז גבוה מאוד של האתרוגים. לעומת זאת, באתרוגי מרוקו, רובם המוחלט נותרים עם הפיטם לכל אורך תקופת הגדילה, והוא נותר עליהם גם לאחר הקטיף כשהוא חזק ואיתן.
עובדה זו מקנה לאתרוג המרוקאי ייחודיות בכך שהוא דומה לאותם אתרוגים עתיקים ומיוחסים שהיו בימי חז"ל, כאשר אז היו האתרוגים בעלי פיטמות, וכפי שמציין הגאון מהרא"ל מפלאצק (סי' טז אות כג), שהאתרוגים בזמן חז"ל היו בעלי פיטם, ולכך תנינן (סוכה לד ע"ב) בסתמא "נטלה פטמתו… פסול". יתירה מזו עצם זה שהפיטם שורד בפרי זה, ואיננו נושר במשך תהליך הגדילה, דבר זה עצמו הוא סימן מובהק לכך שפיר זה הוא אכן פרי אתרוג, ולא כל מין פרי הדר אחר, שכן שתופעה זו שהפיטם לא נושר אלא נשאר עומד במקומו היא תופעה שאינה מצויה בשאר פירות ההדר מלבד באתרוג[1]. מעתה, אף מצד מעלה זו בלחוד, הרי שנשתבח בזה האתרוג המרוקאי יותר משאר זני האתרוגים, שכן נתברך מעצם טבעו בפיטם חזק ועבה, המשלים את צורתו המפוארת והמהודרת.
וכמו כן נראה להוכיח, שגם בימי הראשונים והאחרונים, היה נפוץ אתרוג שהפיטם מתקיים בו ברוב פירותיו, כפי שקיים באתרוג המרוקאי, שהרי כידוע נחלקו הראשונים אודות הגדרת מקום החוטם באתרוג, ודעת הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח ה"ז) שחוטם הוא הדד והפיטם, וכ"כ בכפות תמרים (סוכה ל"ה ע"ב) שהוא בעץ הפיטם, שהוא ירוק כגוון האתרוג, וכ"כ בקרית ספר (פ"ח מהלכות לולב), הרי מוכרח שהזן הנפוץ באזור מושבם היה דומה לאתרוג המרוקאי אשר בו רוב רובם של האתרוגים בעלי פיטמות, שאם לא כן, נמצא לפי שיטתם שברוב רובם של האתרוגים אין בכלל מקום המוגדר כחוטם שעליו דנה הגמרא.
מלבד זאת שהפיטם חלק ממבנה האתרוג וצורתו, הרי שבכך שהוא שורד על גבי האתרוג ישנו הידור כשלעצמו, שכן כמה מגדולי הפוסקים כתבו שאחד מתנאי אתרוג המהודר הוא שיהיה לו פיטם, כיון שכך הוא תוארו המושלם של האתרוג, וכפי שכותב התפארת ישראל (סוכה פרק ג משנה ד אות לז) אודות תנאי האתרוג המהודר: "שיהא שושנתא שלימה בראש האתרוג, ומכוון נגד העוקץ שלמטה", וכן גם משמע מדברי הערוך לנר, שכתב בבכורי יעקב (סי' תרמח ס"ק כה) במעלות האתרוג עם פיטם, וז"ל: א', מעלה ראשונה היא אתרוג עם פיטם אף דחסר קצת מהשושנתא. ב', אתרוג עם פיטם, אף דחסר השושנתא אם לא נחסר כלום מהדד הוא יותר חשוב. ג', אתרוג שניכר שלא היה לו דד מעולם כגון שיש במקום הפטמא כמו גומא קטנה וכו', עכ"ל, הרי מבואר בדבריו שבראש ובראשונה עדיף לקחת אתרוג עם פיטם מאשר לקחת אתרוג שיש בו גומא, אף שניכר שלא היה לו פיטם כבר בעת גידולו.
[1]. בענין זה עיין מה שכתב הפרו' הר"ר אליעזר גולדשמידט בספרו 'האתרוג' בספרו האתרוג (עמ' 286) "מקובל היה להעדיף אתרוגים ללא פיטם מפני שנחשבו 'לא מורכבים'. סימן זה נראה מופרך, לכאורה, כי אין כל קשר בין ההרכבה להישארות הפיטם. הטיעון שההרכבה מחזקת את העץ ומונעת את נשירת הפיטם אינו תקף – יש זנים שבהם הפיטמים נדירים, כגון התימני, ואחרים בעלי שיעור גבוה של פיטמים, אבל, במחשבה נוספת, ייתכן שסימן זה הוא שריד מהזנים של ראשית המאה העשרים, שבהן נהגו להרכיב זני אתרוג בעלי פיטם על זני אתרוג מקומיים, חסרי פיטם, הרכבה שאינה מתבצעת יותר כיום"..
כל הזכויות שמורות ל"בענעדיקט אתרוגים" אין להעתיק או לשכפל כל תוכן וחומר מאתר זה.
אפיון ובניה: KAMINER DIGITAL | עיצוב: Eti Bercovitch | הצהרת נגישות