ממרוקו תצא תורה

ממרוקו תצא תורה

שבח נוסף נכרך בשמו, של היישוב היהודי במרוקו, בעיקר בזכות הרציפות וההמשכיות של יישוב זה במשך כל אותן מאות רבות של שנים. בעוד שבכל ארצות אירופה סבלו היהודים מגזירות, הרג וגירוש באופן תדיר, דבר שגרם להם לשנות את מקומות מושבם מעת לעת, ואף העתיקים שביישובי אירופה, לא נמלטו מחורבן או גלות לפרקי זמן ארוכים או קצרים, לעומת זאת, יהודי מרוקו תקעו יתד בארצם, והעמידו את חיי הקהילה על בסיס יציב ואיתן במשך כל שנות גלותם באזור זה.

אכן, גם הם כאחיהם סבלו מרורות מיד שליטי הארץ ותושביה, ואף עליהם לא פסחו גזירות קשות ומשונות, כמסעות הרג וחורבן. אך עם כל זאת נתקיים בהם נבואת הנביא ירמיה (לא, א): “עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל”, במצאם מנוח של קבע לכף רגלם במדינה זו, בעיקר באותו אזור בו התרכז מקום מושבם מאות בשנים, הוא אזור עמק הסוס, כנזכר לעיל.

גם ידיעה זו חשובה היא עד מאד, בבואנו להתרשם מהמסורת העתיקה של אתרוגי מרוקו, שכן למרות כל המאורעות שחלפו עליהם ברבות השנים, חיו בתמידות בקרבת מקום לאזור מוצאם של האתרוגים, אזור חבל ה’סוס’, ומשם המשיכו ללקט את אתרוגיהם תוך שמחה של מצוה, וכפי שיתבאר בעז”ה בפרקים שלפנינו.

יהדות זו, אשר כפי המוזכר קיימת כבר מזה אלפיים שנה ברציפות, העמידה לעמנו גדולי עולם שהעניקו חמה בקומתם, והאירו את עיני ישראל בתורתם. גדולי תורה אלו, העמידו יסודות איתנים בכל תחומי התורה וההלכה, ומעולם לא פסקה ישיבה מהם.

לפני יותר מאלף ומאתיים שנה, בשנת ד’ אלפים תקמ”ט, נוסדה העיר ‘פאס’ שבמרוקו. עיר זו הייתה ברבות הימים למרכז רוחני גדול עבור יהדות צפון אפריקה בכלל, ועבור יהדות מרוקו בפרט, ואור התורה שבקע מתוכה, האיר את פני העולם כולו באור יקרות. בקהילה זו נוסד ‘ועד ראשוני חכמי ההלכה’, אשר שמם הרם והנישא התפרסם בכל תפוצות ישראל, וחיבוריהם התורניים המה לעיניים עבור הוגי התורה הקדושה לדורות עולם.

רבים הם גדולי התורה שחיו במרוקו ברבות השנים. בין המפורסמים שבגדולי הדורות מונים אנו את רבי יצחק ב”ר יעקב אלפסי – ‘הרי”ף’, אשר כינויו ‘אלפסי’ ניתן לו על שם מוצאו מהעיר פאס^[1]. כמו כן, היתה מרוקו במשך תקופה, מקום מושבו של ‘הנשר הגדול’ – רבינו הרמב”ם.

במשך השנים חיו במרוקו עוד גדולי עולם רבים. רבינו ה’אור החיים’ הק’ התגורר במדינה זו רוב שנותיו, עד שעלה בסוף ימיו לחון את ארץ חמדה. גם הגאון המקובל רבי אברהם אזולאי (זקינו של החיד”א) בעל ‘חסד לאברהם’ [הקדמון], הורתו ולידתו במרוקו למשפחה ממגורשי ספרד, ועוד רבים אחרים שאי אפשר לפרטם כי רבים המה. כך היתה ארץ זו בבחינת ‘ארץ המוריה’, שממנה יצאה תורה והוראה לישראל.

ההבטחה האלוקית “כי לא תשכח מפי זרעו”, התקיימה במלואה ביהדות מרוקו, אשר שורשיה העמוקים נטועים בה עוד מימי קדם. חיי התורה והמצוות שגשגו בערי מרוקו, ובכפרים הרבים הפזורים בכל רחבי המדינה. כל זאת למרות שמאז ומתמיד היו חייהם של היהודים תלויים על בלימה, ודי היה בכל רוח מצויה, כדי לזעזע את מסכת הידידות העדינה שנרקמה במשך השנים עם שכניהם הערבים, כדי שאלו יחוללו מהומות ויקחו לידם את חרבם – מקור חיותם.

^[1]. ^{עיין תוספות רי”ד, פסחים קא ומגילה כג.}