בני ארצות המערב בדעה אחת

בני ארצות המערב בדעה אחת

עד עתה הבאנו עדויות, מגאוני ומאורי מרוקו לאזוריהם ומושבותיהם, אשר מעלים על נס את מנהגם משנים קדמוניות, לברך על האתרוג המיוחס הגדל בארצם, וכפי שצוטט לעיל:

וכל ערי המערב דהיינו עוב”י [עיר ואם בישראל] מארוקו, וע”ת [וערי תורה] פאס ומקנאס וטיטואן ורבאט וסלי ומוגאדור יע”א כרך וכל הסמוך, לוקחים מהם למצות אתרוג מידי שנה בשנה, כי הם מוחזקים בכשרות באין פוצה פה כלל.

מסורת זו של תקיפי דארעא של מרוקו לדורותיהם, לברך על אתרוגים אלו בדווקא, גרמה לבני ארצות המערב בכללותם, לקחת גם הם לחג הסוכות אתרוגים אלו שאין פקפוק על כשרותם וייחוסם. אתרוגים אלו יצא שמם לתהילה בארצות שבצפון אפריקה, כמו ג’רבא שבתוניס וכן אלגי’ר הסמוכות למרוקו, ואבירי התורה שבאזורים אלו, נהגו לברך דווקא על אתרוג הבא ממרוקו, למרות שהיו פרדסי אתרוגים גם באזורם, עם כל זאת העדיפו לקחת את הזן המרוקאי, וכפי שכותב רבי דוד בן שמעון זצ”ל, בתשובתו הנדפסת בשו”ת ‘ומצור דבש’ [או”ח סו”ס יג], לבנו הגאון רפי רפאל אהרון בן שמעון זצ”ל: “ובארצות המערב, העיר המוחזקת לאתרוגים, היא עיר תארודאנט, וכמעט כל המערב נשען עליהם”.

כך כותב גם הגאון רבי יוסף משאש זצ”ל^[1] (אוצר המכתבים ח”ב מכתב אלף רלז), לאחד מחכמי ג’רבא: “ואודות העיר תארודאנת היא במרוקו ידועה ומפורסמת, והיא המספקת אתרוגים למראכ”ש ולכל ערי מרוקו ואלג’ירי, ומעולם לא נשמע על אתרוגיה שיש בהם חשש הרכבה”.

ראב”ד האי ג’רבה שבמדינת תוניס, הגה”צ רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל^[2], כותב בשו”ת ‘שמחת כהן’ (ח”א סי’ יג-יד, במהד”ב נמצא בסי’ קפג-קפד, נדפס בג’רבה בשנת תשי”ג), שבעירו ג’רבה גדלים היו אתרוגים שלא הייתה אודותם מסורת ברורה, ונסתפק האם אפשר להכשירם על פי סימני הכשרות של האתרוג כפי המובא בספרי ההלכה. אך לעומת זאת סמך על כשרותם של האתרוגים הבאים מערי המערב הפנימי [מרוקו], וכפי שנצטט מלשונו:

ומקרוב הביאו פה אתרוגים מערי המערב הפנימי (מרוקו), והיו מביאים תעודות מאת רבני העיר ביחוד על כל חבילה וחבילה, שאתרוגים אלו אין בהם חשש הרכבה, ובשנתנו זאת רצי”ת ה’ ארצך שהדרכים אינם מיושרים מפני המלחמה, הובאו אתרוגים מערי המערב בלא כתב תעודה, עם שצוו להמוכר להביא כתב תעודה, ואולי שלח ולא הגיע או עתיד להגיע, והכשרנו אותם עפ”ד הגאון שדי חמד שם, בשם הגאון הראשון לציון בס’ ישרי לב, שחקר ודרש מרבני המערב הפנימי, ואמרו לו שאתרוגים שלהם אין בהם חשש הרכבה, ומסתמות הדברים משמע, שכל האתרוגים הבאים מכל ערי המערב הפנימי אין בהם חשש הרכבה, ומצורף לזה דעת הסוברים דסומכים על הסימנים, וכתב החתם סופר סי’ קפ”ג דכשיש שני הסימנים שמבחוץ, אין צריך לחקור על שני הסימנים שבפנים, וכאן יש בהם ב’ הסימנים שמבחוץ.

גם תלמידו, הגאון רבי מצליח מאזוז זצ”ל, ביכר את אתרוגי מרוקו על פני אתרוגים אחרים, וכך כותב בנו הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א ראש ישיבת כסא רחמים^[3]: “אבל מה שראיתי אצל אבא מארי הגאון רבי מצליח מאזוז (מח”ס איש מצליח), שהיה מקפיד מאד לקחת אתרוגי מרוקו^[4], ולא רצה לברך על אתרוגי יפו, משום שחשש לדברי הגה”ק מהרש”א אלפנדרי זצ”ל, שרובם ככולם של אתרוגי ארץ ישראל מורכבים, וגם על אותם אתרוגים שגדלו בפרדסים ומפוקחים ע”י ועדי כשרויות שונות – לא רצה לסמוך, משום שלמרות שאותם עצים מפוקחים הם ואין לחוש שמא הורכבו, מ”מ חשש שאותם עצים גדלו מגרעינים של אתרוג מורכב”^[5].

^{[1]. נולד בשנת תרנ”ב במקנס, וכיהן ברבנות בעיר תלמסאן באלגי’ר ובמקנס. בסוף ימיו בין השנים תשכ”ח-תשל”ד כיהן ברבנות בחיפה עד שנתבקש בישיבה של מעלה.}

^{[2]. נולד בכ”א בסיון תרס”א בג’רבה. שימש כאב”ד בעירו עד שעלה לארה”ק בשנת תשי”ד, לאחר פטירת רבו – רבי כלפון משה הכהן זצוק”ל היה נחשב לרבם של יוצאי ג’רבה. נפטר י’ שבט ומקום מנוחתו בחלקת הרבנים בהר המנוחות בעיה”ק ירושלים.}

^{[3]. המכתב נשלח בשנת תשמ”ב להרה”ג רבי ישראל דוד הארפענס שליט”א, והודפס בספרו ‘פרי עץ הדר’ עמ’ קכ”ג.}

^{[4]. וכותב שם, שאע”פ שגם בארצם במחוז ‘גפצה’ היו גדלים אתרוגים עם סימנים טובים, והכשירם בספר ‘שואל ונשאל’ (ח”ה סי’ קז), מ”מ לא רצה לסמוך על הסימנים לחוד, וזה קצת פלא, שהרי השמחת כהן שהיה רבו של האיש מצליח כותב שם בתשובתו, שנהגו להכשירם אותם אתרוגים ממחוז ‘גפצה’, ורק אלו מהאי גרב’ה הסתפק עליהם, עיי”ש.}

^{[5]. וע”ע במשנ”ב עם הגהות ‘איש מצליח’ (סי’ תרמח הערה 3): “בזמן הזה ראוי להשתדל להשיג לכתחילה מאתרוגי מרוקו שאינם מורכבים, כמ”ש בשדי חמד (מערכת א אות ד) בשם הרב ‘ישרי לב’, וסמך על זה בספר ברית כהונה (מערכת א אות יג), וכ”פ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ נח). ואם לא מצא יקח אתרוג תימני, אם מעיד עליו אדם שלא הורכב כלל מאז שנטעוהו בא”י”.}