אתרוגי מרוקו – וותק של מאות שנים

אתרוגי מרוקו – וותק של מאות שנים

גאב”ד מקודש של מרוקו, רבה ומאורה, ‘נר המערבי’, ‘המלאך רפאל’ כפי שכונה בדורו, הגאון המופלא רבי רפאל אנקאווא זצוק”ל^[1], חי ופעל במרוקו, עד לפטירתו ביום ד’ אב תרצ”ה. רבי רפאל כותב בתשובותיו (סי’ צז) בזה הלשון:

מקדם קדמתא מימות אבותינו ואבות אבותינו, בפרוס חג הסוכות או קודם, היו יהודים וישמעאלים הולכים לעיר תארודאנת, וקונים מהגנים אתרוגים של מצוה ומביאים אותם לכל ערי המערב, ומוכרים אותם לכל מי שירצה לקיים מצות ולקחתם לכם פרי עץ הדר.

ואכן, דבריו אלו של גדול מרבן שמו שנכתבו לפני למעלה ממאה שנה, הינם עדות מוסמכת למסורת האיתנה והמבוססת של אתרוגי מרוקו, אותם אתרוגים שליוו אותם במשך השנים הרבות, והפכו להיות חלק בלתי נפרד מאורחות חייהם של יהודי המקום.

בשו”ת ‘יפה שעה’ (או”ח סי’ מד) להגאון רבי מכלוף אביחצירא זצ”ל, נין ונכד להגה”ק רבי יעקב אביחצירא זי”ע, ששימש כראב”ד בעיר מראכש במרוקו (נלב”ע שבט תש”מ), אנו מוצאים כלשון הזה: “וידוע שאנן בני מערבא, רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא”. – כאמור, ‘סוס בתרא’ הינו אותו ‘שוש שטוקא’ אודותיו כתבנו לעיל, המקום המזוהה כמרכז יהודי מרוקו, מראשית התהוותו בארץ זו מזה כאלפיים שנה.

בעל ‘יפה שעה’ ממשיך וכותב בתשובתו: “וקבלה בידינו מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור, שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו”ע בלי שום פיקפוק”. גם בתשובה זו, מוצאים אנו את המשקל המכריע אותו נתנו גדולי הארץ, למסורת העתיקה של אתרוגים אלו, לכשרותם ולהידורם ללא כל ערעור וספק, וכלשונו: “אליבא דכולי עלמא, בלי שום פקפוק”.

מכל ספרי ההלכה והמנהג אותם נצטט בהמשך, עולה התמונה כי האתרוג הגדל במרוקו – נושא ספרנו זה, היה חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית במרוקו. גדוליה ורבניה שהכירוהו מקרוב, וידעו היטב את טבעו ודרך גידולו, השתבחו והתפארו בו, ועודדו לקחתו, בכדי לקיים בו את מצות ‘ולקחתם לכם’.

ואף גם זאת, נציין הארה חשובה מאד אותה עורר בעל מנחת יצחק (שם), שכן הרמב”ם הלא הוא בעצמו התגורר בעיר פאס שבמרוקו, באותו מקום אשר החזיקו בכל תוקפם במסורת אתרוגים אלו^[2], ואם כן בדבריו אודות מסורת האתרוגים הקיימת מימות יהושע בן נון, ברור שכוונתו לכלול גם את אותם אתרוגים שניטלו באלפיהם במקום מגוריו, וז”ל:

ובודאי בכלל מה שכתב הרמב”ם בהקדמה לפירוש המשניות, דראינו בלי ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה וכו’, נתכוון לכלול גם אתרוגי מאראקא, שהרמב”ם היה גר בע”ת פאס איזה זמן כדאיתא בתולדותיו.

ברבות השנים, הפך אתרוג זה לתוצר ייצוא חשוב ביותר, לשאר מדינות העולם בהם התגוררו יהודים, כשאתרוג זה מתקבל בחיבה יתירה. הנוי המיוחד בו נתברך, וכן המסורת הוותיקה הכרוכה בו – העמידוהו בין האתרוגים המועדפים, בכל המקומות שאליו הגיע.

^[1]. ^{בעל מחבר הספרים שו”ת ‘תועפות רא”ם’, שו”ת ‘קרני רא”ם’, ‘פעמוני זהב’, ‘פעמון ורימון’ על שו”ע – חושן משפט.}

^[2]. ^{האגדה אף מספרת, כי סיבת עזיבתו של הרמב”ם את מרוקו, קשורה במישרין להידורו הרב במצות ארבעת המינים, מקורה של האגדה הוא בספר סדר אליהו זוטא (ח”א עמ’ 164): ויהי היום בחג הסוכות יצא רבנו משה מבית הכנסת ולולבו בידו כמנהג העברים, ויהי המלך עובר והנה משה איש האלקים לקראתו, ויראהו המלך הולך בחוצות ובשוקים עם הלולב והערב”ה וערב”ה כל שמחה, ויראהו ויבז לו בליבו, ויען המלך ויאמר אליו כמהתל על דת היהודים וכמלעג עליהם: מה זה בידך ואתה נוהג סכלות והוללות בעצמך לילך כך בקרב חוצות, כי בשגעון תנהג כאחד הריקים. ויחר למשה מאד כי הבין בחכמתו כי המלך לבזות דת העברים אמר מה שאמר, וימהר משה ויען אל המלך, וכה אמר: אדוני המלך אינני משוגע ויין ושכר לא שתיתי, כי מנהג המשוגעים הוא להשליך אבנים, אבל אני מצות דת משה ומנהג אנשי ירושלם אני נוהג בעצמי. ובזה כיון הרמב”ם להבזות דת הישמעאלים, כי עד היום נוהגים להשליך אבנים לפני ע”ז שלהם כי מנהג מרקוליס עודנו בידיהם, והמלך לא הבין בדבר ולא שת לבו גם לזאת. ויפן המלך ויבא אל ביתו, ויספר לחכמיו ולמיודעיו את כל אשר קרהו עם הרמב”ם ומה שהשיב אליו. כשמוע האנשים את תשובת רבנו משה, החשו והבינו והרגישו כי להבזות דת הישמעאלי ענה לו כן, ויחר להם מאד ואכלו קרצוהי די יהודאי, ענו ואמרין למלך: מלכא לעלמין חיי, ידיע ליהוי לך מלכא כי מה שענה לך הרופא היהודי לא אמר לך כן, רק כדי לבזות דתך ואמונתך, ובמרד ובמעל ענה מה שענה, וכהנה רבות עמם לא תכיל הארץ את כל דבריהם. בעת ההיא נכנסו דבריהם באזני המלך, ויבקש המלך להרוג את משה. וירא משה ויאמר אכן נודעו הדברים, ויברח משה מפני המלך, וילך בארץ מצרים וישב שם [במקור וכן בהעתקה בדברי יוסף – סמברי, נכתב שהסיפור אירע עם מלך קורדובה, אולם במקורות המאוחרים שינו למלך מרוקו, כנראה לפי הידוע שמספרד נמלטו הרמב”ם ואביו עוד בילדותו, ואילו למצרים הגיע ממדינת מרוקו].}