אתרוגי מרוקו, גדלים פרא או בפרדסים?

אתרוגי מרוקו, גדלים פרא או בפרדסים?

כאמור לעיל, בסוף עדותם כתבו הרבנים שלוחי ה’התאחדות’:

בטעות נדפס לאחרונה באיזה קונטרסים, שיש שני סוגים, א’ שגדל ביערות פראים, והשני שגדל בפרדסים, ורק זה שמקורו הוא מיערות הפראים יכולים לברך עליהם. כי המציאות הוכיחה שאין יסוד לדברים אלו, באשר מעולם גדלו האתרוגים בפרדסים.

בכדי להבין לאשורם את דבריהם של רבני ה’התאחדות’ עלינו להבהיר ולבאר, שגם אותם פרדסים שעליהם דברו הרבנים, ובהם גדלים אתרוגי מרוקו, עדיין קרובים יותר לתואר ‘יער’ מאשר ‘פרדס’, שכן פרדסים אלו אינם ‘מתורבתים’ כמטעי האתרוגים שבשאר המקומות, אלא גדלים פרא, סבוכים זה בזה, ונראים בהחלט כיער אילנות, עד שלא ניתן לעבור בין האילנות מבלי לזחול על הקרקע תוך זהירות שלא להשרט מענפי האילנות הנמוכים, אך כוונתם לאפוקי ממה שהעלו אנשים בדעתם בטעות שאתרוגי מרוקו היו גדלים כ’צמחי-בר’ הרחוקים מיישוב בני אנוש, וצומחים מעצמם כשאר פירות יער.

טעות זו מופרכת גם מצד עצמה, שכן אילנות האתרוג המניבים יבול מתאים לאתרוגי מצוה, לא יתכן שיגדלו כצמחי בר, שכן האתרוג הוא פרי עדין מטבעו, הזקוק לפיקוח והשגחה מינימאליים, וגם זקוק להשקייה מרובה ורצופה, כדברי חז”ל (ר”ה יד ע"ב) שתיארו את האתרוג כ’פרי הגדל על כל מים’.

כך כותב גם הפרופ’ המומחה הרב אליעזר גולדשמידט (ספר 'האתרוג' עמ’ 289):

הרעיון שניתן למצוא עצי אתרוג שגדלו פרא מימי בראשית, בוואדי קלט, בצפת או בכל מקום אחר בארץ ישראל או בארצות הים התיכון ואפילו במרוקו ובתימן נראה מופרך מבחינה מדעית. עד כמה שידוע לנו, מוצאו של האתרוג בדרום – מזרח אסיה ומשם הובא כגידול תרבות לפרס, לארץ ישראל ולארצות הים התיכון. גם אתרוגי מרוקו ותימן הם גידולי תרבות ואינם חלק מצמחיית הבר של ארצות אלו. עצי אתרוג המתגלים מחוץ לאזורי הגידול הרגילים הם ככל הנראה ‘פליטי תרבות’, כלומר שרידים מפרדסים שהוזנחו ופירות שנפלו מעוברי דרכים. יתר על כן, גם המאמצים למצוא עצי אתרוג בצמחיית הבר של אזורים הרריים בדרום – מערב סין לא הוכתרו עד כה בהצלחה מלאה. עם זאת, ייתכן בהחלט שאתרוגי הארצות שמחוץ לאגן הים התיכון, כגון תימן ומרוקו, לא הורכבו שם וניתן להגדירם בחזקת לא מורכבים.

אשר על כן מובן מאליו שמאז ומתמיד גדלו אתרוגי מרוקו בפרדסים המושגחים על ידי בעליהם, אך עם כל זאת, אותם בעלים היו בערים ונחשלים, והטיפול שהעניקו לפרדסים היה פרימטיבי לחלוטין, הכולל בעיקר השקייה דישון ופיקוח מינימאלי, דבר שהביא לכך שהפרדסים הללו עדיין היו נראים כגידולי יער לכל דבר, כנזכר לעיל.

בהקשר לכך נצייו את עדותו של ר’ שרגא שלומאי (דבר אל הקורא עמ’ 56) הכותב:

ועכשיו בהיות אצלי הרב שושן הכהן שליט”א ממושב 'איתן' לבחור לעדתו אתרוגים, הוא הפליג בשבחם של אתרוגי מרוקו וממש התגעגע אליהם, באמרו שאיש מאד נאמן סיפר לו, שהוא התהלך שם במדינת מרוקו וראה שטחים נרחבים מאד עם עצי אתרוגים, שהם ממש יערות שהעצים גדלים בהם באופן פראי, וא”כ אין חשש להרכבה ואין מקום לפקפק על כשרות האתרוגים של מרוקו.

כאמור, ‘יערות העצים’ שנצפו אז במרוקו, אינם צמחי-בר וגידולי-פרא, כי אם פרדסים מושגחים על ידי התושבים, אך מראיהם ואופיים כשל יער, כנזכר לעיל, שהוא מחמת צורת הטיפול הפרימיטבית שהתאפיינו בזה, דבר שגם הגין על פרדסים אלו מכל חשש של הרכבה או כל תחכום בוטאני אחר.

גם מכירת האתרוגים עצמה התנהלה באופן פרימיטיבי וזול בהחלט, כאשר ה’ברברים’ היו מציעים את מרכולתם כמות שהם בתוך סלי קש ותבן בערימות של עשרות אתרוגים זה על זה. וכבר עמד על כך הרב יעקב ספיר במכתבו לרבי נתן אדלר (הובא במלואו להלן שער ג פרק א): “וההכשר היותר ברור הוא מחירם הזולים מאד”. היינו שעיקר החשש שהמגדלים ירכיבו את העצים הוא כאשר הם מרוויחים היטב מגידול האתרוגים ולשם כך מטפחים ומטפלים בפרדסיהם, וכמובן שאז יש לחשוש מתחבולות שונות שיעשו כדי להשביח מקחם ותוצרתם, אך כאשר האתרוגים נמכרים בזול כל כך וכמו שהם, אין לאף אחד ענין בטיפוחם ובהרכבתם.