בד בבד עם ההליכה קדימה במעלה ההר, אופפת אותנו תחושה של הליכה לאחור על גבי ציר הזמן. ההרגשה ב’דומדער’ היא כאילו השעון עצר מלכת, החיים מתנהלים שם כבימי קדם בצורה פרימיטיבית ונחשלת ונעדרת סממני ציוויליזציה, ממש כמו בתקופת המשנה והתלמוד. כל אחד בונה את ביתו בעצמו על ידי גיבוב של קורות עצים, אבנים וחימר, אספקת המים היחידה מגיעה על ידי שאיבת מים מהמעיין, כאמצעי תאורה משמשים השמש והירח נרות ולפידים, לבישול ולהסקה משתמשים בבולי עץ, תשתיות חשמל גז וטלפון אינן קיימות כאן כלל.
השבילים והמשעולים אף הם נעדרי כל פיתוח, ההליכה בהם קשה ומיגעת, ואינם מתאימים אפילו לרכיבת חמורים. זו גם הסיבה שצורת העברת יבול האתרוגים בשבילים אלו מתבצעת על ידי התושבים המקומיים, כאשר הם נושאים על גביהם סלי נצרים עמוסים אתרוגים.
פעם בשבוע – ביום רביעי, יורדים התושבים לתחתית ההר לכפר ‘אסאדס’, כדי לקנות מזון ולהצטייד במוצרים נחוצים בסיסיים כמו קמח ותה. קיימים באיזור גם מעט עצי פרי אחרים כמו עצי ה’ארגאן’ [שממנו מפיקים את שמן ה’ארגאן’ המפורסם], ענבים, תאנים, רימונים ועוד, אולם בכל האזור לא ניתן למצוא כלל עצי זנים אחרים של פירות הדר.
כפי שנמסר במסורת בני מרוקו, יהודים מתושבי אותם הכפרים בימי קדם, מסרו ליושבי המקום הנכריים יחורים של עצי אתרוג בכדי לגדל עבורם אתרוגים למצוה, כאשר זו אכן המטרה היחידה בגידול האתרוגים עד עצם היום הזה. כל מה שנשאר בפרדסים לאחר הקטיף לאתרוגי מצוה, מושלך ונותר הפקר לאכילת הבהמות, ולא נעשה בו שימוש נוסף כלל. עובדה זו מוכיחה לנו כי הפיכת איזור זה למקום גידול אתרוגים, נעשה אך ורק לצורך היהודים לקיום מצות נטילת ארבעת המינים.
כל הזכויות שמורות ל"בענעדיקט אתרוגים" אין להעתיק או לשכפל כל תוכן וחומר מאתר זה.
אפיון ובניה: KAMINER DIGITAL | עיצוב: Eti Bercovitch | הצהרת נגישות