פרק א

הישוב היהודי במרוקו מקדמת דנא

יהדות מרוקו – ראשית התהוותה

קהילת יהדות מרוקו, הינה אחת הקהילות הקדומות ביותר בין הקהילות שבתפוצות ישראל, בכל מקומות מושבותיהם.
בידי יהודי מרוקו מסורת עתיקה, המעידה על קיומה של קהילה יהודית ברציפות זה למעלה מאלפיים שנה, עוד מתקופת בית שני. וכבר לפני כמאה שנה כותב אודות כך הגאון רבי שאול אבן דנאן זצ”ל בהקדמתו לספר ‘מלכי רבנן’ 1 בזה הלשון: 

התישבותה של התפוצה הישראלית, פה מארוק (=מרוקו), עתיקה לימים, אשר לכל הדעות הנאמרים בענין, יש לה למעלה מאלפים שנה, מאשר נאחזו היהודיים בארץ אחיזה פוריה ועצומה, ויפוצו על פניה תפוצה אחר תפוצה, בכל משכנות מארוק כמשפט תפוצותיהם בכל הארצות.

אומרים שארץ זו הייתה מקום מקלט עבור בני עשרת השבטים, שגלו על ידי סנחריב בשלהי ימי הבית הראשון. אין
לכך אמנם הוכחה מוצקה, אך יש לכך סימוכין מעניינים בדברי חז”ל, וכדלהלן:
היישוב היהודי הקדום במרוקו התרכז בעיקר בדרום המדינה, באיזור הנקרא עד היום בשם ‘עמק הסוס’. בחבל ארץ זה ישבו יהודים מאות בשנים וניהלו חיי תורה ומצוות לתפארת, ובסביבתו קיימים בתי קברות עתיקי יומין, אשר הכתב שעל גבי מצבותיהן הינו מתקופות קדומות ביותר.
בהקשר לכך נציין, כי ידיעה זו מהווה נקודה רבת משקל בבואנו להתחקות אחר שורשיו של האתרוג המרוקאי, שכן גידולו של זן זה מתרכז באיזור זה – בחבל עמק ה’סוס’, עוד מעת ראשית תקופת ההתיישבות במרוקו ועד ימינו אנו.
במשך מאות בשנים, נודע מקום זה כאזור הגידול של אתרוגים אלו, כאשר יהודי מרוקו בפרט ועמם יהודי המערב בכלל, היו מברכים בכל שנה ושנה על האתרוגים שגדלו לתפארת בחבל ארץ זה, וברבות השנים אף הפך להיות אחד מנקודות הייצוא המרכזי של אתרוגים למצוה, עבור רבבות יהודים יראים ושלמים בכל רחבי אירופה.
בקרבת מקום לעמק הסוס, ישנו מקום הנקרא בערבית ‘סוס שטוקא’, ובפיהם של יהודי המקום נקרא ‘סוס בתרא’,
זאת מכיון שהמשמעות של ‘סוס שטוקא’ בערבית הינה ‘סוס האחרת’, על כן תרגמו היהודים את שמה ל’סוס בתרא’, כלומר ‘סוס השנייה’, וזו גם הסיבה שרבני מרוקו המזכירים את מקום מוצא אתרוגי מרוקו, מדברים אודות האתרוגים המובאים מ’סוס’ או מ’סוס בתרא’.
מכאן נפנה לדברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף צד ע”א), המתארת את מסעם של גולי עשרת השבטים בדרכם
הארוכה: ‘להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר לאפריקי כו’, כי מטו שוש, אמרי שויא כי ארעין [כאשר הגיעו למקום

(למוה”ר יוסף בן-נאיים זצ”ל. הודפס בשנת תרצ”א.

הנקרא בשם ‘שוש’, אמרו נאה מקום זה כארצנו, כארץ ישראל] כו’, כי מטו שוש-תרי אמרי על חד תרין’ [כאשר הגיעו
למקום הנקרא ‘שוש-תרי’, אמרו נאה מקום זה פי שניים מארץ מוצאינו].
מתוך דברי חז”ל אלו, יש המזהים את חבל עמק הסוס אשר ביבשת אפריקה, כאיזור הנזכר בגמרא בשם ‘שוש’,
כאשר בניב המקום מתחלף בקל שי”ן בסמ”ך, ובמקביל האיזור ‘שוש-תרי’, מתאים מאד לשם ‘שוש שטוקא’ אשר
משמעותו היא בעצם ‘שוש-האחרת’ כנזכר לעיל, היא המכונה עד היום בשם ‘שוש-בתרא’ 2 .
סימוכין אלו נאים הם, ואף אם אין בהם כדי הכרח, עם כל זאת, אין עוררין שהיישוב היהודי במרוקו קדום הוא ביותר,
וכפי הנראה התחזק והתעצם בתקופת השלטון הרומאי, אשר הביא להקמת נקודות יישוב על פני כל ארצות אגן הים
התיכון, ואף הושיב בהם יהודים רבים מגולי הארץ, ומאז ועד עתה לא פסקה תורה מבני ארץ המערב.

ממרוקו תצא תורה

אך לא בקדמוניות בלבד, נשתבח היישוב היהודי במרוקו. שבח נוסף נכרך בשמו, בעיקר בזכות הרציפות וההמשכיות
של יישוב זה במשך כל אותן מאות רבות של שנים. בעוד שבכל ארצות אירופה סבלו היהודים מגזירות, הרג וגירוש באופן
תדיר, דבר שגרם להם לשנות את מקומות מושבם מעת לעת, ואף העתיקים שביישובי אירופה, לא נמלטו מחורבן או
גלות לפרקי זמן ארוכים או קצרים, לעומת זאת, יהודי מרוקו תקעו יתד בארצם, והעמידו את חיי הקהילה על בסיס יציב
ואיתן במשך כל שנות גלותם באזור זה.
אכן, גם הם כאחיהם סבלו מרורות מיד שליטי הארץ ותושביה, ואף עליהם לא פסחו גזירות קשות ומשונות, כמסעות
הרג וחורבן. אך עם כל זאת נתקיים בהם נבואת הנביא ירמיה (לא, א): “עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל”,
במצאם מנוח של קבע לכף רגלם במדינה זו, בעיקר באותו אזור בו התרכז מקום מושבם מאות בשנים, הוא אזור עמק
הסוס, כנזכר לעיל.
גם ידיעה זו חשובה היא עד מאד, בבואנו להתרשם מהמסורת העתיקה של אתרוגי מרוקו, שכן למרות כל המאורעות
שחלפו עליהם ברבות השנים, חיו בתמידות בקרבת מקום לאזור מוצאם של האתרוגים, אזור חבל ה’סוס’, ומשם המשיכו
ללקט את אתרוגיהם תוך שמחה של מצוה, וכפי שיתבאר בעז”ה בפרקים שלפנינו.
יהדות זו, אשר כפי המוזכר קיימת כבר מזה אלפיים שנה ברציפות, העמידה לעמנו גדולי עולם שהעניקו חמה
בקומתם, והאירו את עיני ישראל בתורתם. גדולי תורה אלו, העמידו יסודות איתנים בכל תחומי התורה וההלכה, ומעולם
לא פסקה ישיבה מהם.
לפני יותר מאלף ומאתיים שנה, בשנת ד’ אלפים תקמ”ט, נוסדה העיר ‘פאס’ שבמרוקו. עיר זו הייתה ברבות הימים
למרכז רוחני גדול עבור יהדות צפון אפריקה בכלל, ועבור יהדות מרוקו בפרט, ואור התורה שבקע מתוכה, האיר את פני
העולם כולו באור יקרות. בקהילה זו נוסד ‘ועד ראשוני חכמי ההלכה’, אשר שמם הרם והנישא התפרסם בכל תפוצות
ישראל, וחיבוריהם התורניים המה לעיניים עבור הוגי התורה הקדושה לדורות עולם.
רבים הם גדולי התורה שחיו במרוקו ברבות השנים. בין המפורסמים שבגדולי הדורות מונים אנו את רבי יצחק ב”ר
יעקב אלפסי – ‘הרי”ף’, אשר כינויו ‘אלפסי’ ניתן לו על שם מוצאו מהעיר פאס 3 . כמו כן, היתה מרוקו במשך תקופה, מקום
מושבו של ‘הנשר הגדול’ – רבינו הרמב”ם.
במשך השנים חיו במרוקו עוד גדולי עולם רבים. רבינו ה’אור החיים’ הק’ התגורר במדינה זו רוב שנותיו, עד שעלה
בסוף ימיו לחון את ארץ חמדה. גם הגאון המקובל רבי אברהם אזולאי (זקינו של החיד”א) בעל ‘חסד לאברהם’ [הקדמון],
הורתו ולידתו במרוקו למשפחה ממגורשי ספרד, ועוד רבים אחרים שאי אפשר לפרטם כי רבים המה. כך היתה ארץ זו
בבחינת ‘ארץ המוריה’, שממנה יצאה תורה והוראה לישראל.

2 . ראה ‘נר המערב’ פ”א עמ’ 1-7.
3 . עיין תוספות רי”ד, פסחים קא ומגילה כג.

ההבטחה האלוקית “כי לא תשכח מפי זרעו”, התקיימה במלואה ביהדות מרוקו, אשר שורשיה העמוקים נטועים בה
עוד מימי קדם. חיי התורה והמצוות שגשגו בערי מרוקו, ובכפרים הרבים הפזורים בכל רחבי המדינה. כל זאת למרות
שמאז ומתמיד היו חייהם של היהודים תלויים על בלימה, ודי היה בכל רוח מצויה, כדי לזעזע את מסכת הידידות העדינה
שנרקמה במשך השנים עם שכניהם הערבים, כדי שאלו יחוללו מהומות ויקחו לידם את חרבם – מקור חיותם.

על חרבך תחיה

השלטון במרוקו, ידע עליות ומורדות ביחסו לתושבי המדינה היהודים. כמו בשאר מדינות העולם, תלויים היו היהודים
לחסדי השלטון, וחייהם השתנו מעת לעת, לפי אופי השלטון ששלט במדינה.
תקופה ידועה לשמצה, היא התקופה בה אחז את הגה השלטון הזרם הקנאי שבעם המוסלמי, אשר היה מכונה
‘מוואחידון’, שם שיזכר לנצח לדראון עולם, כאשר בצילו הפכו חיי היהודים לסיוט מתמשך. תחילת דרכם של אנשי הזרם
הקנאי הייתה בספרד, בה חוללו הרס וחורבן. לאחר מכן התפשט שלטונם למרוקו, וגרם גם ליהודי מחוז זה חורבנות
קשים, עד כדי השמדת קהילות שלימות. במסע הכיבוש שלהם טבחו נפשות יהודיות תמימות, בזזו את ממונם, והציתו
בתי כנסת רבים. בקינה שחוברה על ידי רבי אברהם אבן עזרא, אודות חורבנם של הקהילות בספרד ובמרוקו, הוא מקונן
על כמה וכמה קהילות שנחרבו, ומהם מזכיר שבע מקהילות היהודים במרוקו.
בתקופה קשה זו, נהרגו רבים וטובים על קידוש ה’. ביניהם רבי יהודה הכהן אבן-סוסן הי”ד הנמנה על רבותיו של
רבינו הרמב”ם, שבאותה התקופה שהה בפאס, וממקום שבתו שיגר אגרת ניחומים לקהילות מאזורי החורבן. אגרת זו
שהייתה מלאה בחיזוק לאחיו היהודים, מכונה ‘אגרת קידוש ה’’. ישנה אגרת מפורסמת ביותר, מרבינו מימון אבי
הרמב”ם, שנשלחה אף היא לאזורים מוכי האסון ומכונה ‘אגרת הנחמה של רבינו מימון’, בה מרחיב על כך שבין כך ובין
כך בנים אנו למקום, בין אם חוטאים ובין אם לא חוטאים, כדברי רבי מאיר שהלכה כמותו (קידושין לו ע”א) וכלשונו: “ודבר
זה ברור שאין הקב”ה יחליף את בני ישראל באומה אחרת יהיה מה שיהיה, ותמיד יישאר עליהם שם בנים”.

***

בחבל ה’סוס’ היה קיים ישוב בשם ‘אופרן’, בו התגוררו מספר רב של יהודים. ב’אופרן’ היו התושבים נתינים תחת
שלטונו של קאיד [שליט] מוסלמי רע מעללים. בשלהי שנת תקנ”ב גזר אותו שליט מרושע, שכל יהודי האזור ללא יוצא מן
הכלל חייבים להתאסלם רח”ל. אותו שליט הוסיף, שאם היהודים לא ישמעו לקולו ויעשו כדבריו, יצאו כולם להורג. הוא
נתן להם ארכה של שמונה ימים כדי שיגבשו את החלטתם, וכדי לזרזם לקבל את ההחלטה ‘הנכונה’ לדעתו ח”ו, ביקש
להצית מדורה גדולה במרכז העיר, כדי לרמז להם שאם יתעלמו מרצונו וינהגו ההיפך מדרישתו החד משמעית, אחת
דתם להשרף במדורה זו.
כפי שמובן מאליו, החליטו היהודים לא להתאסלם בשום אופן, והעדיפו למות מות קדושים, מאשר לבגוד באמונתם
באלקי אבותם ח”ו. ביום השמיני, כפי שהודיעו מראש, העלו המוסלמים על המוקד כחמישים איש מבני הקהילה היהודית,
תוך כדי זעקות “שמע ישראל”. בקרבת מקום בו נהרגו נמצאת ‘מערת אופרן’, בה נטמן אפרם של אותם קדושים
מושלכים באש. ישנה קבלה אצל יהודי מרוקו, שאין להיכנס בשום אופן לאותו מקום בו נקברו ‘קדושי אופרן’ מחמת
קדושת המקום, עד שאמרו שמי שנכנס לשם עלול להיפגע ח”ו, מחמת דרגתם הגדולה של הקדושים הטמונים בה, הי”ד.

קהילות מגוונות

לאחר גירוש ספרד בשנת רנ”ב, פנו רבים מיהודי ספרד למרוקו השוכנת מולה מעבר לים התיכון. גל המהגרים הגדול
התיישב בכפרים ובעיירות בצפון מערב המדינה, וגם בדרומה, בחבל הארץ בו התרכז עיקר מושבם של בני מרוקו
הוותיקים.
הבדלים שונים בין המהגרים לוותיקים, הן בענייני הלכה הן בעניינים אחרים, הביאו לכך שהם הפכו למעין קבוצה
נפרדת בתוך גולת מרוקו, וברבות הזמן קיבלו את התואר ‘המגורשים’, בעוד הוותיקים שהתגוררו באזור מאות שנים
זוכים לתואר ‘תושבים’.

הגאון רבי חיים גאגין מילידי מרוקו היה, ובשנות שחרותו גלה למקום תורה בישיבות המצוינות אשר בגולת ספרד
המפוארת, בזמן הגירוש שב עם המגורשים לפאס, שם הרביץ תורה בקהילת ה’תושבים’. בספרו ‘עץ חיים’ אשר כתב
בעקבות פולמוס שהתגלע בין ‘המגורשים’ ל’תושבים’ כדלהלן, מתאר רבי חיים את ההשתקמות המהירה והמופלאה של
‘המגורשים’ במרוקו: “ואחר זמן מה, בחמלת ה’ על עמו, חזר וריחם משנת ירח”ם [-רנ”ח] והלאה, בירכנו ה’, עד שבנינו
בתים ועליות מרווחות, ובירכנו השם ית’ בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, ספרי תורה מלובשים
שש ומשי ורקמה, ומעוטרים בכסף, עד שיצא טבעו של המלאח בכל ארץ ישמעאל מהיום הזה”.
נמצאנו למדים מתוך עדותו, כי שש שנים בלבד הספיקו ל’מגורשים’ להפוך מפליטים מחוסרי כל, לקהילה מאורגנת
ומבוססת, ועסוקה בלימוד התורה. בזכרם את מסורתם המפוארת, בקשו ‘המגורשים’ להמשיך ולנהוג לפיה גם במקום
יישובם החדש, ועל כן נמנעו מלקבל על עצמם את מנהגי ‘התושבים’ היהודים הוותיקים.
אחת המחלוקות שהיו בין ‘התושבים’ ל’מגורשים’, מוזכרת ב’פרי תואר’ (סי’ לט ס”ק לט) לרבינו בעל ‘אור החיים’ הק’
זי”ע, בסוגית ‘נפיחת הריאה’, ויכוח זה עורר בשעתו פולמוס נרחב בין המחמירים למצדדים להקל.
השאלה הייתה, האם להתיר בהמה שנמצאה סירכה בריאתה על ידי בדיקת הריאה בנפיחה. ‘התושבים’ נהגו
להחמיר בנידון זה, אך ‘המגורשים’ המשיכו במנהגם להתיר בנפיחה – על פי הוראת רבם הגאון רבי משה בן חליואה.
בתחילה היתר זה לא קומם את ‘התושבים’, אך לימים החל מנהג ‘המגורשים’ להתפשט גם אצל בני ‘התושבים’, שהיו
מהם שהתירו בנפיחה. בשנת ר”ס ביקר בפאס רבי שלום בן מסנות מתוניס השכנה, וכשראה את מנהג היתר הנפיחה
הולך ומתרחב, הוכיח קשות את ‘התושבים’ על כך שמזלזלים הם במנהג אבותיהם שאסרו זאת, ונכנעו למנהג החדש –
“ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי, ועבר במצרים ובאשכנז לפי שהיה סוחר, ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הרע הזה,
ודרש לתושבים והוכיחם שעברו ברית וחלפו חוק” – לשון רבי חיים גאגין בספרו ‘עץ חיים’ אשר הוקדש כולו לבירור
מחלוקת זו.
בעקבות כך התעוררה מחלוקת גדולה בין רבני שתי העדות, מחלוקת שנמשכה כארבעים שנה. תחילתה כאמור
בשנת ר”ס, אך גם בשנות רפ”ו – רצ”ה – בימיו של הגאון רבי חיים גאגין זצ”ל שעמד בראש ‘התושבים’ – לא שקטו הדי
הפולמוס.
האור החיים הק’ שעסק בסוגיה ובירר את יסודות ההלכה, מביא את הפולמוס הגדול, וכלשונו: “כי עמדה מחלוקת
גדולה עד לשמים”, ומכריע כרבי חיים גאגין זצ”ל להחמיר כפי שנהגו במרוקו מקדמת דנא. יש לציין כי לאחר שמביא את
שיטתם של חכמי ספרד, מזכיר האור החיים הק’ את “רבני ישראל המגורשים מקשטילייא”, ומזכיר בדבריו “אשר אנו
מבני בניהם”.
ההפרדה בין מנהגי ‘המגורשים’ ו’התושבים’ הלכה ונעלמה עם הזמן, עד שאחרי כמה דורות לא נותר לה כמעט זכר.
בעיר פאס בה התנהלה לראשונה אותה מחלוקת גדולה, האיחוד היה מלא. אולם, עדיין בדבר אחד נשמר עד ימינו זכר
לאותם שני מחנות, והוא קיומו של בית הכנסת ‘צלאת אל-פאסיין’, כלומר בית הכנסת של בני פאס, בו נשתמרו סדרי
התפילה של ‘התושבים’, והיו מתפללים בסידור ‘אהבת הקדמונים’, שהנציח את מנהגי ‘התושבים’ לדורות הבאים.

לא פסקה ישיבה

אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת יומא (כח ע”ב):
אמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם,
שנאמר: “לך ואספת את זקני ישראל”, היו במדבר – ישיבה עמהם, שנאמר: “אספה לי שבעים איש מזקני
ישראל”. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ואברהם זקן בא בימים”, יצחק אבינו זקן ויושב
בישיבה היה, שנאמר: “ויהי כי זקן יצחק”, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ועיני ישראל כבדו
מזקן”. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל
אשר לו”.
בכל מקומות מושבותיהם של אבותינו, למרות התמורות הרבות שחלפו עליהם – הגזירות הנדודים והמסעות, לא
פסקה ישיבה מהם. הלשון ‘לא פסקה’, משמעותה – אפילו לא ליום אחד, לומדים היו את התורה, ומלמדים אותה
לאחרים, ולא הרפו ידיהם מדבר ה’, אשר יקום לעולם בכל עת ובכל מצב.

בין הגלויות שעברו בני אומתינו הק’, היו לצערנו מקומות מסוימים שפסקה מהם הישיבה, מחמת ההצקות שגרמו
להם שכניהם הגויים, גירושים וגזירות שונות, שלא הותירו בידם ברירה אלא לנדוד למקומות אחרים. אמנם מהם עצמם
לא פסקה ישיבה, ובכל מקום פתחו בתי תלמוד ולמדו ולימדו תורה, כמאמר הכתוב: “כי לא תשכח מפי זרעו”.
אך בגולת ישראל אשר בארץ מרוקו, מאז החל בה היישוב היהודי, הביטוי ‘לא פסקה ישיבה מהם’ נתקיים כפשוטו
ממש. דור אחר דור במשך אלפי שנים, התגוררו יהודים יראים ושלמים בעריה וכפריה של מרוקו, הקימו בה דורות של
גדולי תורה ויראה, וקיימו מצוותיו של מקום באהבה, ביראה ובחיבוב מצוה, ללא כל שינוי, כפי המסורת שקבלו
מאבותיהם ומאבות אבותיהם – כמאמר הכתוב (תהלים קמד, ד): “דור לדור ישבח מעשיך”.